סגנון הנגרות של השייקרס

פשטות, פונקציונאליות ותחכום

סגנון הנגרות של השייקרס

אפשר לומר שסגנון הנגרות של השייקר (Shaker) מתחיל באישה בשם אן לי שנולדה באמצע המאה ה-18. אן לי שהייתה בת המעמד הנמוך, עבדה כפועלת בבית חרושת וסבלה מנישואים קשים. מותם בטרם עת של ארבעת ילדיה גרם לה למשבר נפשי קשה והיא האמינה שהיא נענשה על חטאיה. אן גדלה בקהילה הנקראת שייקר. השם ניתן לקהילה בגלל האקסטזה (הכוללת רעידות וטלטולים), שאליה נכנסים בני הקהילה בטקסי התפילה שלהם.
החזיונות וההתנהגות יוצאת הדופן של אן לי הפכו אותה למנהיגה בתוך הקהילה. השייקר חתרו לשוויון מוחלט בין גברים לנשים. כול אנשי הקהילה חיו, בצניעות ובפרישות, תחת קורת גג אחת. השייקר אכלו יחד את ארוחותיהם וחילקו ביניהם את כל המשימות הקשורות לתחזוקת הבית.
גם לאחר מותה, מאמיניה של אן לי המשיכו לקיים את מסורת התפילה האקסטאטית ואת החיים בקומונה. הפרנסה העיקרית של ה'שייקרים' הייתה יצירת רהיטים ומכירתם.

הפונקציונאליות מכתיבה את העיצוב

בזכות המצוינות, הפשטות והתחכום הפונקציונאלי – סגנון השייקר נחשב לאהוב ביותר בארה"ב ולאורך השנים נגרים ואומנים רבים הושפעו ממנו. נראה שכמעט כול נגר בארה"ב שמכבד את עצמו, העניק לסגנון השייקר איזו מחווה עיצובית קטנה באחד מהרהיטים שלו.

מכיוון שהשייקרים האמינו שראוותנות ופינוק הם חטא הם נמנעו מכול דבר מנקר עיניים בלבושם וברהיטים שהם ייצרו. התוצאה של חיי הצניעות הובילה לרהיטים שבהם הפונקציונאליות מכתיבה את סגנון העיצוב. אם נשווה בין סגנונות העיצוב השונים, סגנון העיצוב הדומה ביותר לסגנון השייקר הוא העיצוב הסקנדינבי של המאה ה-20.

 

קולבים על הקיר לתליית כיסאות

כיסא השייקר האייקוני הוא מצד אחד יציב ונוח מאוד לישיבה ומהצד האחר קל להרים אותו. כדי לחסוך במקום, השייקר התקינו מעין קולבים מיוחדים על הקיר שמאפשרות את תליית הכיסאות. בניגוד למושב העשוי מעץ – המושב הארוג של כיסא השייקר הוא נוח לישיבה ואינו מוסיף למשקל הכיסא. המבנה הארגונומי של הכיסא מאפשר התיישבות והתרוממות בקלות רבה… ההקפדה על הפונקציונאליות ועל הדיוק יצרו כיסא "זן" בעל מראה אלגנטי ונקי.
מכיוון שהשייקר הקפידו מאוד על יצירת רהיטים קלים, פעמים רבות הרגליים של הרהיטים היו מחודדות (בעיקר בשולחנות) אלמנט דקורטיבי שעזר להפחתה במשקל הרהיט עצמו.
על פי תפיסת העולם של השייקר, גימורים ממתכת נחשבו לראוותניים ולכן במקום להשתמש במתכת כפי שהיה נהוג ברהיטים מעץ מלא, השייקרים קישטו את רהיטיהם באמצעות גילוף העץ ליצירת עיגולים ושיפועים.

נגרות על פי יחס הזהב

שידות העץ של השייקרים מאופיינות במגירה תחתונה גדולה ומעליה מגירות שהופכות לצרות יותר כמו בפרמידה. הצורה הייחודית של שידת העץ נולדה מתוך ההבנה שבמגירות העליונות אנשים נוהגים לאחסן את החפצים הכבדים יותר ואילו במגירות התחתונות מאוכסנים: תכשיטים, הלבשה תחתונה, איפור ועוד. המבנה שמושפע מ"יחס הזהב" יוצר שידה אלגנטית רומנטית שעד היום כול אחד חולם להכניס לחדר השינה שלו.

נאמנות מלאה לתכונות של העץ

בנוסף לחשיבה פונקציונאלית בנוגע לכול רהיט ורהיט, השפה של השייקר נאמנה לתכונות הטבעיות של העץ. לבניית הרהיטים, השייקרים השתמשו אך ורק בעצים שהיו בסביבתם הקרובה כמו למשל: לבנה, מייפל, צפצפה, אגוז וכדומה. השייקרים נהגו להפוך את הפגמים ואת הפגיעות שבעץ הטבעי לאלמנטים קישוטיים שמוסיפים חן לרהיט.
נאמנים לסגנון השייקר – גם במטבחים הכפריים שלנו אנחנו מעדיפים לשמור על "פשטות פונקציונאלית" ועל אותם "פגמים" ייחודיים של העץ כדי להכניס את ה"חום" ואת ה"נשמה" של העץ לתוך המטבח הקלאסי.